Saturday, March 13, 2010

Developmental Cognitive Neuroscience and Judaism

[Warning: written very haphazardly.]

As usual, I was listing to an instalment of the Speaking of Faith podcast recently. It's definitely one of the best things on air today. I'd recommend it to anyone, by the way. If you've never heard of it, it's basically this mindful Irishwoman (Krista Tippett) interviewing people from all corners of the religious world.

Anyway, in this particular program, she was interviewing Adele Diamond, a wise Jewess, who, apropos to a short discussion I had over at Chana's blog, is actually a student and admirer of Rabbi Abraham Joshua Heschel. She kind of created a new field of neuroscience called "Developmental Cognitive Neuroscience", which is the result of groundbreaking research which suggests that things like play, social interactions and even inhibition are key components of childhood learning and continued mental health.

One of the first things she said that got my interest was her theory that play is an essential part of the learning process, as it embodies a form of dramatization. And one important aspect of drama is the fact that all the participants must stick to their parts if it's meant to work out. That just served to feed into this linguistic issue surrounding the word for play in Hebrew; the word for the play of children and the word for actors in a dramatic production are one and the same in Hebrew "לשחק", "שחקן". Which is also the word for smiling (in a more antiquated usage). This is significant to me since I used to feel that play was just a necessary evil in the course of childhood, but had no intrinsic value. Now I've learned that it's equivalent to drama, and that it's very important for a child's health, happiness and even spiritual and moral well-being, since it's an early form of discipline (no matter what game you're playing, you still have to stick to your "part").

Another point is memorization: in the modern educational climate rote memorization is frowned upon, yet according to her, it has many redeeming qualities, among them the aforementioned discipline the mind gains from forcing itself to learn a specific set of information by heart. This has to do with Judaism since there is a time-honored tradition of Talmud-memorization among the Jews.

It also made me rethink the importance of studying anthropology in general. Diamond originally felt her research was only being done from a Western standpoint, so she traveled to the South Pacific to study learning among children in an environment that was not affected by Western society. It just got me thinking about how the study of backwards peoples can help us understand what is intrinsically "human" about all of us. It's important to know what qualities all humans share on the most basic level, which is why it can also be instructional to study the behavior of animals, to learn how much they have in common with us, since, in that case, there's nothing particularly "human" about those behaviors. All of this is important to know when trying to reach the level of self awareness necessary to serve G-d properly...

Saturday, March 6, 2010

משכן הנשמה

כשם שהמשכן היה המקום היחידי בו שהה השכינה בעולם הזה, כך ראוי לו לאדם לזכור שגופו הוא מקום משכן נשמתו, ושאין לנשמתו דיור בעוה"ז בלעדי הגוף. ושכל עוד הגוף קיים, נשמתו קיימת, ובאבוד בגוף, אבוד נשמתו. ואל תאמר לי שאסור לומר כן מפני שרוּחַ בְּנֵי הָאָדָם עֹלָה הִיא לְמָעְלָה, ושייגמל לְנשמת חָסִידים כְּמִפְעָלם, כי מצווים אנו על שמירת גופינו ומוזהרים על איבודו מפני שאחר היפרד נשמת האדם מגופו שוב אין ביכלתו לעשות מעשים טובים ולעמוד בנסיון ולקבל שכר, שהוא כל תכלית האדם בעוה"ז. אז במיתת הגוף, במידה מסויימת, כך מיתת הנפש. אם כן חובה קדושה מוטל עלינו לשמור על גופינו מכל וכל. ולא רק לשמור, אלא גם לתקנו בנצרך לו...כמו המשכן ממש! אם היה אחד מקרשי המשכן נוטים ליפול, היה עולה על דעתך לא לתקנו? כן בגוף; אם אחד מחלקיו עומדים להתמוטט, עלינו למנוע את נפילתו, כי בתיקון הגוף כך המשכיותו לאורך זמן. ומה מצווה יותר יש מאשר להאריך את ימינו עלי אדמות. מתפלל האדם לא"לוהיו לחיים טובים וארוכים, אבל הוא בעצמו אינו עושה הפעילויות הנצרכות כדי להאריך חייו. היש צבוע יותר מזה? ח

אם כן, הנחנו שמצווה לשמור על הגוף, אבל המהדר במצווה משפר את מצב גופו כל מה שיוכל, כי בעיה בחלק אחד של הגוף יכול לגרום לבעיות כלליות יותר. ובדידי הוה עובדא שמתארת את הרעיון הזה בבירור: עבדתי לפני שנתיים בבית שחיטה במדינת וויסקונסין. יום אחד הייתי מקשקש באחד הקרסים המיועדים להוביל את ראשי הפרות, ונתקע הקרס בתוך פס היצור, וגרם לתקלה בכל המפעל. יותר מ200 עובדים הושבתו (חצי שעה) מעבודתם בגלל תקלה שנגרם מקרס אחד קטן שנתקע במקום הלא נכון. כמו כן בגוף האדם: בעיה אחת קטנה יכולה לגרום תקלה לכל המפעל כולה. אז על כל פרט קטן שבגוף צריך לשים עין פוקחת לנצרך לו לבריאותו. ח

ועל הקו שזכרנו, העדר "קום עשה" הרי הוא נחשב ללאו בענייני הגוף, כי בחוסר פרואקטיביות הגוף נחלש. מי שאינו מתעמל וודאי שהוא גורם רעה לעצמו, אבל, הייתי נוטה לומר, שאפילו אדם שלחדר כושר אנו מבקר, ואת שריריו אינו מתחזק, גם הוא גורם רעה לגופו בעתיד, בהיותו חלש מדי...ח

אבל כל הפעילות האלו נחשבים למצווה רק אם זוכר האדם לשם מה עושן; לחזק את משכן ה' ולהאריך את ימי שכינת נשמתו בגופו כדי שיוכל לעשות עוד יותר מצוות. אבל אם אין זכר מדברים האלו בלבו כשהוא מביט בהנאה על גופו המתחזק, שוב אין כל מצוה בקיום הפעילות האלו. וכמובן. ח

Wednesday, March 3, 2010

The Miracle of Language, the Cage of Words

I've been having recurring thoughts recently, friends, regarding the subject of proper verbalization of ideas. Our ability to express our ideas through words. Through spoken words. Through written words. There always seems to be this insurmountable gap between thoughts, ideas and emotions and the words chosen to express them. I personally find myself struggling with it more than others (if I was able to express myself I'd be knocking out a post a day, but now it's more like a week), but even when I hear the speech of others their ideas seem to be trapped in the cage of words. Yet the more eloquent ones take a smug satisfaction in their ability of expression, as if this absurdity called language can foster a true expression of ideas.

That's just one extreme of the spectrum though. The other extreme is that it's a miracle how much we are able to express with words. Animalistic ideas, mundane ideas, complex ideas and abstract ideas; they can all be expressed in the most precise and descriptive of words. The miracle of language. There is no concept, even the most unearthly, that cannot clearly be described through the employment of words.

It is due to the contrast of these two extremes that I take interest in the differences between the way we speak today and the way people have spoken in the past. From the way characters in Victorian novels speak to the way Shakespearean characters speak, to way the ancient Romans speak to the way the bible characters speak. But especially the last (it obviously being the most arcane). I always wondered how they got any ideas through in that terse language of theirs. Yet on the other hand I always felt their speech to be more to the point. I was reminded of this after seeing this blasphemously low budget and low quality dramatization of a conversation between Elijah and Ahab last night, and then reading it (the very end of Kings I). It's always struck me that their sparse use of words might have allowed them to express themselves better than we do in our early 21st century American English, which to us seems to be the height of true expression. They were brutally honest and straightforward. It was the purity of their tongue that, instead of restricting their ideas, allowed them to speak of reality as it was....