איבוד רגש

רעיון שעליו אני נזכר לפעמיים זה שאין ספק שנתן כותב ספר התורה יתעלה שמו חשיבות מיוחדת למאורעים הסובבים את סיפור יציאת מצריים, ושאפשר ליבחן מתוך כוונת מחבר התורה שהוא שם דגש על היות העם הנבחר שהתורה אליהם תינתן בדרגה רוחנית מרודה לפני ישועתם, ושהמושיע אותם (משה) בעצמו יבוא מעבר ריק מרוחניות. כי בפשטות אפילו החסידים שבבני ישראל לפני מתן תורה לא היו מחוייבים במצוות התורה (שהרי עדיין לא ניתן). ורוב רובם של בני ישראל בוודאי לא רק שלא שמרו על מצוות התורה, אלא ש"ירדו לתוך ארבעים ותשע שערי טומאה". קל וחומר משה, שגדל בתוך תוככי ארמון המלך, ובלי ספק שנחשף להרגלי חיים הפוכים לגמרי מאלו המעודדים בתורה, עד שהוא לא ראה בהם כל עירעור. י

ושלאדם שכזה לא רק שישמור את התורה, אלא שהוא בעצמו יהיה מקבל את התורה מאת הא"לוהים מורה לנו שאפילו לאלו שנכנסו לגדר "נעשית לו כהיתר" לגבי כמה עבירות, ואבדו את רגשם לחומר העבירה, אין בכך כדי להדאיג, שהרי למשה רבינו היו כל עבירות שבתורה כהיתר בצעירותו. ואפילו מעשים שהיו נחשבים לאיסור לבני ישראל אז, למשה, בתקופה מוקדמת יותר בחייו, היו עבירות כאלו "מעשים בכל יום". היו כהיתר שהרי בין-לילה נהיו מעשים מסוימים נחשבים כ"עבירות", ובוודאי שלא יחסו בני ישראל רגישות מיוחדת לעבירות אלו לפני שקיבלו את התורה. י
.
מכאן הרי יוצא לקח להאיש הישראלי שאבד את רגשו לעבירות: בני ישראל "עשו ושמעו" אל מצוות הא"ל בהר סיני, אפילו שהיה קשה להם לפרוש מעבירות החדשות כקושי פרישת התחבושת מן העור מלא-השיער. י